מבול תביעות הדיבה: עכשיו אפשר להיתבע גם על מה שאמרת לבן זוגך

מאת עו"ד אורי שנהר

פורסם בכתב העת "עורך הדין" יולי 2018

השופטת אביגיל כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב הכריעה לאחרונה בשאלה משפטית בת יותר מחמישים שנה: האם ניתן להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין דברים שאומר או כותב אדם רק לבן זוגו? עד 1965 חלו בעניין הוראות הפקודה המנדטורית, וזו קבעה בצורה מפורשת כי לעולם לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין דברים הנאמרים בין בני זוג נשואים על צד שלישי. הכלל הוותיק הזה הסתמך על תפיסה הרואה בני זוג כישות אחת או כ"בשר אחד" (כלשון ספר בראשית), וכשם שלא ניתן לתבוע על דברים שאדם חשב או אפילו אמר רק לעצמו, לא ניתן לתבוע גם על דברים שאמר לאשתו. גם אם לא רואים בני זוג כ"בשר אחד", למשפט יש בכל מקרה יחס מיוחד לשיח בין בני זוג והטלת אחריות משפטית בגין דברים הנאמרים ביניהם על אחרים פוגעת בזכות לתקשורת חופשית בין בני זוג, או כמו שאמר לי פעם לקוח "אם אני לא יכול לומר רכילות ולשון הרע לאשתי, על מה בדיוק נדבר?" בשנת 1965 בוטלה הפקודה המנדטורית והוחלפה בחוק חדש (חוק איסור לשון הרע), שבו הושמטה ההוראה שלפיה לא ניתן להגיש תביעה בגין דברים שנאמרו בין בני זוג. חלק מחברי הכנסת התנגדו להשמטה, והמתנגדים, שבראשם עמד ח"כ אליהו מרידור (אביו של דן מרידור), טענו כי "לא יתכן להגביל את הבעל ואת האישה בשיחה שהם משוחחים, אפילו יש בשיחה הזאת מה שניתן להגדירו כרכילות […] ייצר הדיבור יגבר על כל חוק שנחוקק. […] אני רק רוצה להתאים את החוק לחיים, למקובל בכל משפחה". יושב הראש המיתולוגי של ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהוביל את חקיקת החוק, ח"כ משה אונא, סירב להכניס לחוק את הפטור שנקבע בפקודה המנדטורית, אבל לא מפני שחשב שהנימוקים בעניין אינם נכונים, אלא משום שסבר "שלעולם לא יגיעו הדברים האלה לידי משפט", וכך הושמטה הוראת הפטור בנוסח החוק שאושר. ההשמטה עוררה את השאלה המשפטית, האם ההשמטה נועדה להתיר תביעות כאלו או שהיא נבעה רק מתפיסה שלפיה החוק לא צריך להתייחס לכל סיטואציה חריגה? מאז חקיקת החוק, לפני למעלה מחמישים שנה, נראתה השאלה כשאלה תיאורטית, כזו שרק מרצים למשפטים מעלים בבחינות. אלא שלאחרונה נדרשו לעניין שתי ערכאות. העניין התעורר בתביעה שהגיש עורך דין נגד בני זוג שהשכירו דירה לבִתו. במסגרת הסכסוך בין הצדדים הגיעה לידי עורך הדין הודעת דואר אלקטרוני ששלחה האישה לבעלה, ובה כתבה על עורך הדין, בין היתר, כי "האיש נשמע עבריין ושקרן". עורך הדין תבע וטען שההודעה היא בגדר פרסום לשון הרע אודותיו, ולפיכך הוא זכאי לפיצוי בגינה על הפגיעה בשמו הטוב. השופט אילן רונן מבית משפט השלום בתל אביב דחה את התביעה בנימוק שאמנם די בכך שהודעה תישלח לאדם אחד בלבד זולת הנפגע כדי שתיחשב כ"פרסום" לעניין החוק, ואמנם אין בחוק פטור מאחריות על שיח בין בני זוג, אלא שלדעתו אין מדובר ב"הסדר שלילי" וכי על בית המשפט לקבוע אם "פרסום" צריך לכלול שיח בין בני זוג. הוא ציין כי יש מצבים שבהם "מנהלים בני זוג שיחה בינם לבינם, אפשר במטבח ביתם ואפשר עודם מטיילים בין ערביים ותוך כדי שיחה אומר מי מהם דברים המתייחסים לצד ג', דברים שאפשר ומבזים את אותו צד ג'. האם יעלה על הדעת שכזו התנהלות בין בני זוג תבסס טענה להוצאת לשון הרע? לדידי לא. לדידי, ניסיון לבסס טענה להוצאת לשון הרע עלולה במצב שכזה להיות קנטרנות לשמה. […] ראיית חילופי דברים בין בני זוג כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע – איננה עולה בקנה אחד עם השאיפה להגן ולשמר את התא המשפחתי". עורך הדין שתביעתו נדחתה ערער על פסק הדין וערעורו נשמע בפני השופטת אביגיל כהן, המתמחה בתיקי לשון הרע. השופטת כהן סברה שדחיית התביעה הייתה מוצדקת, אך היא חששה לאשר כלל שלפיו לעולם לא ניתן יהיה להגיש תביעה על דברים שנאמרו בין בני זוג. תפיסת מוסד המשפחה והנישואין שונה היום מכפי שהייתה בשנות השישים, ובימינו איש לא מופתע מתביעות בגין דברים שנאמרו בין בני זוג. ייתכנו מקרים, גם אם חריגים, שבהם מוצדק יהיה לקבל תביעה בגין דברים שאמר אדם לבן זוגו ואשר פגעו בצד שלישי, וכלל נוקשה שלפיו לעולם לא ניתן יהיה להגיש תביעה כזו עשוי במקרים מסוימים, גם אם נדירים, שלא להיות מוצדק. לפיכך קבעה כהן כי אף שבניתוח של שופט השלום יש היגיון "המסקנה היא מרחיקת לכת" וכי "אין צורך לחסום את התביעה בשל היעדר יסוד 'פרסום' רק בשל כך שעסקינן בבני זוג". עם זאת, השופטת כהן החליטה כי צריך היה לדחות את התביעה, משום שבמקרה המסוים ההוא הדברים שכתבה האישה לבעלה נגעו לעניין אישי של השניים, ולפי החוק פרסום לשון הרע בעניין כזה מוגן אם נעשה בתום לב, כפי שסברה שנעשה באותו מקרה. הכלל שקבעה השופטת כהן עשוי להגביר עוד יותר את מבול תביעות הדיבה, כשלתביעות המוגשות היום יצטרפו תביעות בגין דברים שנאמרו בין בני זוג. מובן שבדרך כלל קשה יהיה לדעת כי הדברים נאמרו, אך הדבר אינו בלתי אפשרי. כך למשל במקרה שבו תטיח אישה באוזני בעלה עלבונות בחותנת והבעל יספר על כך לאימו, תוכל החותנת להגיש תביעה נגד כלתה. במקרה כזה התביעה לא תידחה על הסף משום שמדובר בשיח בין בני זוג והכלה תצטרך לנסות ולהוכיח כי על הדברים שאמרה לבעלה חלה הגנה, ואם לא תצליח בכך תצטרך לפצות את החותנת. זה תרחיש לגמרי לא דמיוני. אפשר להעריך שעורכי דין העוסקים בגירושין לא יהססו לעשות שימוש בכלי הזה לצורך הפעלת לחץ. לא בטוח שזה רצוי ולא בטוח שלשם כך נועד חוק איסור לשון הרע (ע"א 28117-11-17).